תקנת תום הלב

הסבר משפטי

עקרון תום הלב מעוגן בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), והוא מהווה נדבך מרכזי בדיני הביטוח בישראל. בתי המשפט הדגישו לא פעם כי חוזה ביטוח אינו חוזה רגיל, אלא חוזה המבוסס על אמון מיוחד בין המבטח לבין המבוטח, דבר המחייב רף התנהגות מוגבר. כאשר מתגלה כי חברת ביטוח פעלה בחוסר תום לב, למשל בדרך של [דחיית תביעת ביטוח](/services/insurance-claim-denied) ללא בירור עובדתי כנה, בית המשפט עשוי לפסוק פיצויים משמעותיים כנגדה. הפרת עקרון זה עשויה להוביל לביטולן של טענות הגנה שונות המועלות על ידי המבטחת. במסגרת הליך של [תביעה נגד חברת ביטוח](/services/sue-insurance-company), השימוש בעקרון תום הלב הוא כלי רב עוצמה בידי המבוטח. המבוטח נדרש להוכיח כי התנהלות המבטחת חרגה מסטנדרט ההגינות המקובל, בין אם בשלב המשא ומתן ובין אם בעת הטיפול בתביעה. חוסר תום לב מצד המבטחת עשוי להתבטא בהתעלמות מראיות או בהפעלת לחץ פסול על המבוטח כדי להגיע לפשרה מקפחת. עורך דין מומחה בתחום הביטוח ידע להשתמש בעקרון זה כדי לערער על החלטות שרירותיות ולדרוש את קיום ההסכם ברוחו ובאותיותיו. עקרון תום הלב משמש כמשקל נגד במקרים בהם המבטחת מנסה להיתלות בפרשנות דווקנית של הפוליסה בניגוד לציפיות הסבירות של המבוטח, ובכך להכשיר את הדרך לקבלת התגמולים המגיעים לו כדין.